.png)
מה משותף בין מקדשי אלת הפריון, הצוענים, סרטים הוליוודיים מתחילת המאה ה20, בלט רוסי ומועדוני לילה בקהיר ?
אכן, ניחשתם נכון. ריקודי בטן. או בשמם ה"רשמי" – מחול מזרחי. תאמינו או לא, אך לא מעט חוקרים בתחום היסטוריה ואנתרופולוגיה השקיעו את זמנם כדי לפענח תעלומה עתיקת ימין – תחילתו של הריקוד. מתברר, שאנושות רקדה ממש בתחילת דרכה – עוד לפני שהתחילה לדבר... הריקוד היה הדרך הקלה ומהירה ביותר לדבר עם האלים השולטים בהכל. בתרבויות עתיקות, ברשימה ארוכה של אלים "כיכבה" אלת הפריון – ה"אחראית" על המשך החיים ולכן ה"בוסית" הגדולה ב"צוות" האלים המורחב. אנשים (בעיקר נשים) רצו "להיות נחמדים אליה" ולכן התפללו לה בלי סוף. התפילה הייתה "מתורגמת" לריקוד שנרקד על ידי "קדשות" – נשות המקדש היפות שמין הסתם, הדגישו את תנועות הבטן והאגן, הרי כידוע החיים מתחילים בדיוק שם... במהלך הריקוד "הקדשות" היו מגיעות לסוג של אקסטאזה, על ידי הרעדת איברי הגוף השונים. ריקוד-תפילה זה חיבר בין שני מושגים שאז היו משלימים אחד את השני ובתקופה שלנו מנוגדים– ארוטיקה ורוחניות.
בעודה האנושות מתפתחת, איבדה אלת הפריון מכוחה אך אנשים המשיכו לרקוד. העשירים היו מזמינים נשים צעירות לבתיהם כדי לבדר את עצמם בריקוד מיומן. המדענים גילו שבמצריים העתיקה, נשים רקדו בפני העשירים ערומות, וביצעו תנועות אקרובטיות מורכבות, כמו פירמידות, כשאחת עומדת על כתפיי השנייה. בטורקיה , נערים צעירים היו מתחפשים לנשים וכך רקדו בפני הסולטאנים.
בימי הביניים העולם גילה את הצוענים – שבט נודד ומסתורי שמקורו בהודו שעזב את המולדת והתפזר בכל העולם. נשים צועניות רקדו בשווקים וירידים וביקשו מטבעות מקהל הצופים. הייחודיות של צוענים היא ביכולת "למזג" בין תרבויות. בארצות מזרח שילבו צוענים מוזיקה וריקודים מקומיים עם התרבות שהביאו מהודו וכך יצרו סגנון חדש.
חשוב לציין שרקדנית בטן כפי שהיא נראית היום – לבושה בחליפה נוצצת ורוקדת בפני נשים וגברים – זו המצאה חדשה. במזרח נשים תמיד התלבשו צנוע ורקדו רק בפני הנשים. דרך הריקוד סיפרו הנשים את צרותיהן ושמחותיהן, ריפאו אחת את השנייה ואף עזרו בלידות. "המהפך" הגדול קרה בסוף מאה 19 – כשתיירים צרפתים צפו בריקוד האותנטי של נשים ערביות ותיעדו אתו כ"ריקוד של הבטן". ברור שההתפעלות שלהם נבע מהעובדה שהמחול האירופאי התמקד בעבודת גפיים ולא באיברים ה"פנימיים". בתערוכה גדולה שהתקיימה בשיקגו באותן שנים הקהל נחשף בפעם הראשונה ברקדנית מהזן החדש – יצור אקזוטי ומסתורי, הישר מהמדבר. הזהות של אותה רקדנית לא נתגלה לעולם , אבל זאת היא שהקימה את המסורת המודרנית – הופעות רקדניות בטן.
ריקוד בטן הפך לאמנות במה רק בתחילת המאה ה-20. התקופה הזאת בארצות ערב התאפיינה בפתיחות רבה לרוח הליברליזציה והחדשנות המערבית, בעיקר בתחום האמנות. התהליך היה הדדי – גם המערב, ובמיוחד ארצות הברית, הכירו לראשונה את העולם הססגוני, העשיר והאקזוטי של המזרח ומייד התחילו לשאוף ממנו השראה אמנותית - בספרות, במוזיקה וכמובן גם בסרטי קולנוע. כך למעשה, שתי התרבויות הזינו זאת את זאת ובהדרגה גם שינו אחת את השנייה.
נערות מצריות הלכו לבתי ספר לבלט שהקימו עבורם גדולי המחול הקלסי מרוסיה (אלה מה?). מועדוני לילה צמחו כמו פטריות אחרי הגשם ושם, בין מופעיי שירה ושנסונים צרפתיים הופיעו רקדניות ששילבו בהופעתם את המחול המסורתי עם השפעה של בלט קלסי. הסגנון הזה, ממש לא מקורי, נקרא היום ריקודי בטן.
ובכן, הכפר הגלובלי. ואנחנו עוד חשבנו שזה התחיל רק בעידן האינטרנט....